תשע סיבות לזכור את התשעה באוגוסט

פרימט רוט

לפעמים ניתן לרכוש חוכמה מאויבך.

היום לפני ארבע שנים, ארגון הטרור חמאס לימד את העולם מספר שיעורים רבי ערך.בתשעה באוגוסט 2001, הוא שלח מחבל מתאבד למרכז ירושלים  בה גרים אני ומשפחתי. הפצצה בת 10 הק"ג, הטעונה במסמרים וברגים הטילה מומים, פצעה ורצחה 15 אנשים במסעדת סבארו. חמישה עשר אזרחים תמימים נהרגו, רובם נשים וילדים ואמא צעירה אחת נותרה בתרדמת. בתי היקרה, בת החמש עשרה, מלכי, הייתה בין ההרוגים. הרצח בסבארו ערער את המיתוסים הבאים בנושא טרוריזם ואיך לסכלו.

▲סבארו, ירושלים: 9 באוגוסט 2001

ראשית, הדעה הרווחת היא שטרוריסטים הם יחידים מקופחים נואשים שאין להם דבר להפסיד. אבל רוצחה של בתי היה תלמיד אוניברסיטה  מיוחס, בנו  של מסעדן בעל אדמות עשיר, ומוסלמי חוזר בתשובה שלא חסר לו דבר.  זה בנוגע למיתוס הזה.

שנית:  חברים בארגוני טרור מתוארים, לעיתים קרובות, כאלמנטים צדדיים, בלתי נתמכים על ידי הממסד. אבל אביו של רוצח בתי, כשדיבר בראיון ל- NBC , בחודש מאי, הודה מרצונו שקיבל תשלומי פיצויים מאז הרצח.  הורו לו, לדבריו, לפנות לסניף המקומי של הבנק הערבי ושם הוא מצא חשבון ובו סכום כסף משמעותי במתנה. סכומים דומים הופקדו מדי חודש  בחשבון מזה ארבע שנים. NBC  ציינו שסניף הבנק מקושט בפוסטרים המהללים מחבלים מתאבדים. הבנק הערבי מכחיש בקביעות מה שהוא קורא "מודעות לקיום תוכנית מאורגנת למימון טרור", תוך שהוא מדגיש כי הוא חושב שפיגועי התאבדות הם "תועבה". אך  הצהרות ריקות אלו אינן משכנעות את כולם: הבנק הערבי הוא השולט בירדן, פועל באופן נרחב בארצות הברית וכעת הוא נמצא , סוף סוף, בחקירה של ה- FBI.

שלישת: המדיניות של ישראל בנוגע למחסומי ביטחון בכבישים מעוררת נזיפות מרות אצל מבקרים המכנים את הבדיקות  כחסרות תכלית וכפגיעה בזכויות האדם של הפלסטינאים. הם היו קולניים במיוחד בשנת 2004 כאשר חיילים במחסום כזה ציוו על פלסטיני לנגן בכינור שלו לפני שהרשו לו לעבור.

רוצחה של  בתי נשא נרתיק של גיטרה מלא בחומר נפץ על כתפו אך הצליח לעבור את הגבול הישראלי לתוך ירושלים ומשם לסבארו. אילו היו בודקים בדיקה יסודית את הכלי שלו, מלכי שלי הייתה חיה כיום.

רביעית: התגובה הישראלית להתקפות טרור זוכות לביקורות תכופות על ידי המדיה כמוגזמת ובלתי מוצדקת.

הדיווח של מגאזין טיים על מתקפת הדמים בסבארו, לדוגמה, פתח בתיאור גראפי של פשיטת ישראל על משרדי ה- PLO בירושלים המזרחית, בקוראו לה "פעולת תגמול" :" לפני ששבעה שומרים  פלסטינאים ידעו זאת, (הישראלים ) פלשו לאוריינט האוס, ארמון  אלגנטי אשר שימש במשך כעשור כמשרדיו של ארגון השחרור הפלסטינאי (PLO) במזרח ירושלים. משמר הגבול הניף את הדגל הישראלי". הכתב, בוודאי  קורא מחשבות, ציין שהקצינים הישראלים "חשו מאד מתוסכלים" אבל עכשיו "חשו הקלה על כך שלפחות פעולה מסוימת נעשתה בתגובה, אם גם סמלית".

נכון שאני צד בסיפור, ואולם איני מצליחה לראות כיצד סגירת משרד לא חוקי ועוין מהווה "פעולת תגמול" על רצח ילדים. תגובת ישראל על פי כל קנה מידה הייתה סמלית, מאופקת ומדודה.

חמישית: על פי חוקת ארצות הברית, הזרמת כספי הממשלה לארגונים אשר תומכים בטרור היא לא חוקית . ואולם האכיפה הייתה מרושלת בעליל.  מקרה לדוגמה: בחודש ספטמבר 2001 , העתק מדויק של מסעדת סבארו המפוצצת נבנה בתוך התחום של אוניברסיטת אל-נג'אח בשכם.  בתצוגה ביקרו נחילים של פלסטינאים כולל ילדים, אשר  הביעו הערכה למבצעי הזוועה,  הדגם היה  מדויק לפרטי הפרטים, עד לשלט בעברית ובאנגלית "כשר" שעל הקיר, הדגם כלל, לדברי אסושיאטד פרס,  מערך חיקוי  של "חלקי גופות וחתיכות פיצה פזורים  בכל רחבי החדר".

פלסטיניאן מדיה וואטש, מבקר מהימן של המדיה הערבית, דיווח לקונגרס האמריקני, ביוני 2005 שהועדה האמריקנית לפיתוח בינלאומי מממנת  אוניברסיטאות, כולל אל-נג'אח בסדר גודל של 41 מליון דולר.  לחמש מאלה, כולל אל-נג'אח,  יש סניף פעיל בתוך הקמפוס של חמאס או ג'יהד אסלאמי. מלבד היותם ארגונים טרוריסטיים מושבעים, הם מקבלים תמיכה מהסוכנות לפיתוח בינלאומי (USAID) בשל היותם ארגוני סטודנטים.. דובר של  USAID הצהיר כי "מתקיימים תהליכים בכדי לוודא כי תרומות לא כספיות (אלה)... לא  יופנו לטרור". למרבה המזל  הממשל  לא השתכנע וזימן לא מזמן את USAID להשיב על טענות אלה.

שישית: בעבר חשבתי שבדמוקרטיה, מעודדים אותנו, האזרחים, לעשות החלטות בדבר ביטחוננו האישי.

ה- 9 באוגוסט 2001 לימד אותי אחרת. באותו בוקר, השב"כ הודיע לממשלה שטרוריסט מסתובב חופשי ברחובות ירושלים. כוחות משטרה וחיילים סרקו את הבירה בעוד נציגי הממשלה התחננו אצל ערפאת לעזרה – הכול לשווא. תושבי הבירה המשיכו בעיסוקיהם כרגיל מבלי להיות מודעים לכך שהפכו להיות מטרה נייחת. כישלונה של הממשלה הישראלית  לחלוק עימנו את המידע הינו הפרה חמורה של זכותנו לדעת כאשר חיינו וחיי ילדינו בסכנה. זכותנו להחליט מתי לדאוג ומתי להמשיך בשגרת יומנו. ההתקפה על סבארו הייתה נקודת מפנה.  התראות חמות על פיגועים אפשריים מתפרסמות עתה באורך קבע. בורות היא לעיתים רחוקות, ברכה. לרוב, היא מביאה יגון.

שביעית: ישראלים רבים חושבים שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם טרור ותוצאותיו היא להתעלם ממנו ולהתקדם. גישה זו  מונחת ביסוד ההחלטה שנלקחה בישראל בנוגע לסרט "תוצאת הטרור". הסרט הופק בשנת 2004 על ידי במאי קנדי זוכה פרס האמי. הוא מתמקד בהתקפת טרור אחת באינתיפאדה הנוכחית. – ההתקפה בסבארו. הוא צולם על ידי CNN וזו שידרה אותו שש פעמים. הסרט אף הוצע לכל רשויות  הטלוויזיה בישראל במחיר מוזל, אך כולן דחו אותו. רוב הישראלים, לפיכך, לא ראו אותו, וכנראה לעולם לא יראו.  הנטייה לקבור את הזיכרונות הכואבים של הטרור מקשה על גיוס הכוח להילחם בו. שיעור זה טרם נלמד כאן.

שמינית: מדי פעם נטען כי את הטרור ניתן למגר רק באמצעות מלחמה כוללת. יום לאחר ההתקפה על סבארו, מסעדות, בתי קפה וסופרמרקטים בכל רחבי ישראל החלו להציב שמירה פרטית בכניסה למוסדותיהם. בתוך שבוע, כניסה בלתי מאובטחת  - כפי שהייתה בסבארו – הייתה דבר נשכח. בדיקה של כל הלקוחות היא כיום שגרתית מחבלים מתאבדים מנסים  עדין להיכנס אך, ברובם נאלצו להסתפק  בהתקפות בחוץ, ומספר הנפגעים צנח בהתאם.  עד כאן לגישת ה"תותחים הגדולים". לגבי המלחמה בטרור. ארבע שנים ומספר לא מבוטל של התקפות טרור אחרי, ועל אדמתם הם, מוטל עדיין על אירופה וארצות הברית  ליישם את מלחמת "הרובים הקטנים".

תשיעית: בחירת הדרך הנאותה לכבד את זכרו של קורבן הינה אתגר רציני שאין לו תשובות פשוטות. אך בארבע השנים האחרונות ראינו כמה דוגמאות מדאיגות של מה לא לעשות. להלן שתים.

אחרי ששיפצה את חנותה השרופה בירושלים, הודיעה רשת סבארו על פתיחה חגיגית של המקום. האירוע נקבע ליום השלושים אחרי הרצח. במסורת האבל  היהודית, אותו יום – השלושים – הוא משמעותי ביותר. סבארו פרסמה הודעה על פני עמוד מלא לציון המאורע ובה פרוסת פיצה בצורת לב ענקי ובכתב עבה וגדול "בשבילכם, הטוב ביותר!" בנוסף להנחה של 50%, היא הבטיחה נוכחות של רשימה של מכובדים, אך ללא ציון כי המכובדים באים רק לציון השלושים. ללא ציון , באמת, מדוע הסניף נבנה מחדש.  ואפילו לא מילה אחת על חמישה עשר האנשים שמתו שם.

▲סבארו, ירושלים: 9 באוגוסט 2001

שנתיים מאוחר יותר, פגשנו עוד מועמד לתואר הפרס המחוספס ביותר לעיריית ירושלים  יש מדיניות של ציון מקומות בהם היו פיגועים באמצעות לוחות זיכרון שעליהם חרוטים שמות הקורבנות בתוך שנה מיום מותם.  אבל בעל הבניין שבו ממוקמת מסעדת סבארו, כפי הנראה, משום שלא רצה לראות את "השחתת" הבניין שלו באופן זה, לא אפשר את הדבר.היה צורך בשנתיים של לחצים ממשפחות הקרבנות על השלטונות לפני שלוח זיכרון ועליו חרוטים שמות המתים הוצב בחזית הפונה לרח' יפו של בנין סבארו.

אני רוצה להאמין ששני מקרים אלה הם יחידים ומבודדים; שהחברה הישראלית התקדמה מאז. אני מקווה שיש כיום  הכרה בצורך לזכור את אירועי הטרור, את השיעור הנלמד מהם ואת קורבנותיהם.

כאשר גם האפיפיור בנדיקטוס  ה- 16 וגם טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, הזכירו לאחרונה את המדינות שסבלו מהתקפות טרור, כל אחד מהם השמיט את ישראל. רבים כאן כעסו מאד.  אבל בשם ההגינות, ישראל יכולה לבקש להיות כלולה ברשימת הקורבנות רק אם היא עצמה תזכור ותכבד את קורבנותיה.